קרים וקראים 

קרים וקראים - רשמי מסע

כל מה שהוא לא מזרח, עבורי הוא כלי ריק, נטול קסם, אנמי משהו, שאין בו ריחות של שווקים ותבשילים. סמטאות, זוהמה, המולה ושלל גוונים. קר במובן של מיקומו ביחס לקו המשווה וקר במובן של מיקומו ביחס ללב. באה המציאות וטפחה על פני. אוקראינה של סתיו 2009 הייתה עצובה, מדוכדכת ומבולבלת. הפרסטרויקה הותירה בה פצעים שטרם הגלידו, כלכלה חבולה ורמת חיים הגובלת אצל רבים ברעב. מרחבים עצומים שלדידם אין מושג הנקרא אופק, אין בה אופק גיאוגרפי אבל גם לא אופק מדיני. אתה יכול לפתוח תלם - חריש בשולי רמת קרים, לעצום עיניים ולהתעורר בקייב. אין גם עצם בשטח אליו אתה מותח קו דמיוני מארובת הטרקטור, כדי שהתלם יצא ישר, כמו שלימד אותי פדהאצור החקלאי. ומשום כך נטלה תשעה קבין ממרחבי התבואה של ברית-המועצות. בתוך המרחבים זרועים להם כפרים שהיו מאוגדים פעם במסגרות של קולחוזים (משקים שיתופיים) וסו בחוזים (משקי מדינה), שני מושגים רבי עוצמה בהגייתם שנשארו לי בזיכרון משיעורי הגיאוגרפיה של גוטמן המורה, בימים שהיו מציירים עדיין את המפות בגיר על הלוח. זוכר שהוא צייר את מרחבי אוקראינה במחי קשקוש יד אחת ומחק אותה בכף ידו הגרומה. בלי משים הוא גם מנגב בשרידי אוקראינה שעל ידו את פניו ואת בלוריתו הסבוכה ולפי כמות הגיר שהיה מורח עליהם ידעו כולם אם המדינה הייתה גדולה או קטנה.

מעולם לא ידעתי מי הם האחראים בארץ לאדריכלות המושבת. למה תקעו את המושב רחוק כל כך מכביש ראשי ולמה כל המושבניקים צריכים לחכות לטרמפ שיביא אותם מהכביש הראשי למושב. מי קבע את המרחקים בין בית לבית, למה הבית מלבני או מרובע ואין בו שום משובה אדריכלית. למה הלול קרוב כל כך לחדר-השינה ואיך זה שכל המושבים בנויים בעיגול או לאורך דרך. עד שראיתי את כפיליהם באוקראינה, בהתחלה הרגשתי שאני מטייל בארץ. אתה נכנס למושב ואתה מרגיש שאתה בכפר יחזקאל או ברישפון. הנה כאן צריכה להיות הצרכנייה, כאן המחלבה ושם הבית של נחמקין. היה ברור לי שאם המרוקאים היו עולים בעליה הראשונה והשנייה המושבים שלנו היו נראים אחרת.

אלפי כפרים פזורים לאורכו של עמק הדנייפר וגם משקים חקלאיים פרטיים. הקרקע שחורה מאוד ופוריה הודות להומוס - תערובת עשירה של חומר רקבובי שהיא מכילה. אי פה אי שם אתה פוגש בתוך המרחבים חיץ חקלאי  בדמות שרידי יערות של אלונים או עצי מחט. בעבר הם כיסו את כל שטחה של אוקראינה, אך במרוצת הזמנים נעקרו היערות והושמד רובה של הצמחייה הטבעית. היו אלה הטטארים והקוזקים אשר הבעירו אש ביערות כדי להופכם לשטחי מרעה ולאתרי התיישבות.

בעונה זו של השנה פגשתי בהם כשהם חורשים בטרקטור זחל ומכינים את הקרקע לזריעת חיטה, כוסמת וסלק סוכר. אוקראינה נחשבת למדינה המובילה ביותר בעולם בגידול סלק סוכר. לא נפקד מקומם של גן הירק וגן עצי-הפרי המספקים למדינה רעבה זו אבות מזון חשובים.

מאיסטנבול לאודסה

צוהר הכניסה לאוקראינה הייתה העיר אודסה, אליה הגעתי במסע ארוך שתחילתו באיסטנבול. נסיעה בדולמוש טורקי עד לגבול הבולגרי. איתרע מזלי ואירח לי לחברה "בן דוד" לובי שיצא למסע רכישה של "מלכות", לא מלכות יופי וגם לא זונות בולגריות אלא מלכות דבורים. הוא נחשב למגדל הדבורים הגדול ביותר בלוב. הוא נשא בכיסו חבילה נכבדה של דולרים, מה שעיכב את נוסעי הדולמוש בכל תחנת ביקורת. מכל מקום, בנסיעה ארוכה זו למדתי את הפרק הארוך והחשוב בחיי בנושא גידול דבורים.

מבולגריה לבוקרשט ומבוקרשט ברכבת לילה לאודסה עם חניית ביניים בקישינב. נסיעה בקרון דלוח ומשמים. אמרו מחלקה ראשונה אבל נתנו משהו שדומה למחלקה שלישית ברכבת מצרית. והרכבת - משהו שלא יכול להשיג את רכבת העמק. הממונה על הקרון, סוניה, שהייתה עבת בשר, התחככה בי במהלך המסע, גם בשל עובייה אבל בעיקר בגלל המסדרון הצר של הרכבת. במסע זה למדתי להכיר כל גבנון וכל מהמורה בשדיה, אבל החשק עבר לי מהר מאוד עת ראיתי את גרדרובת  תחתוניה וחזיותיה שהיו עשויים מבד ברזנט צבאי ועליהם חותמת רשות הרכבות האוקראינית, כשהם תלויים בשירותים של הקרון.

חניית ביניים קצרה בקישינב, בירתה של הרפובליקה המולדווית, שוכנת על יובלו של נהר הדניסטר בליבו של חבל בו מגדלים גפנים ועצי-פרי. רוב תושביה מתפרנסים מתעשיית המזון המייצרת יינות, שימורי פירות וירקות, מוצרי טבק, קמח ועוד. בדיסק הקשיח שלי שנשרט עם השנים, קישניוב נקשרת לפוגרומים. בפסחא הנוצרית של שנת 1903 נרצחו ונפצעו בה מאות יהודים, מאורע אשר זעזע את יהדות רוסיה ובעיקר את האליטה של אנשי הרוח כמו טולסטוי וגורקי. ביטוי עז לחוויה נתן ביאליק בשירו "בעיר ההרגה". עם הכיבוש הגרמני-רומני נרצחו בה כ- 10,000 יהודים, אבל כבר לא היה מי שיזדעזע ויכתוב עליה שיר. בזמן הקצר שעמד לרשותי  לא היה סיפק בידי להתרשם מחמודותיה, אבל קפצתי לראות את בית הכנסת היחיד שנותר בה לפליטה. אז הוא נחשב לבית הכנסת הגדול של קישינב. בחצרו מתגורר עבדקן עול ימים מכפר חב"ד בשם ר' דוד, שעושה כאן נפשות לתורת ישראל וכאן זכיתי לשיעור השני במסע שעיקרו איך להתקרב לאלוהים בשבעה ימים מבלי להישבר, אבל תרועת הקטר הצילה אותי בעור שיני מתהליך של איבוד דרך.

בעליה לרכבת עלו גם מאות כפריות מולדוויות עמוסות מפרי גינותיהן כדי למכור את היבולים בשוק הגדול של אודסה. מיותר לציין שכאן התגעגעתי למסדרון הצר של סוניה. שם אפשר היה לנוע עם חיכוך פה וחיכוך שם, אבל כאן, כל המעברים היו חסומים בעגלות ובשקים. במהלך הנסיעה ישבתי סמוך לכפרית טובת מראה ולב, עליה תרגלתי את השיחון העברי-רוסי שהיה עימדי לקול צחקוקיהם של שכני לקרון.

עם שהגענו לאודסה, הבחנתי בתכונה ערה של סוחרים אוקראינים שהציפו את הרכבת בארגזים, בעיקר של דגים ושימורי דגים ועוד בטרם עצרה לה הרכבת הם החלו מטעינים את סחורתם דרך החלונות והפתחים. אלה מנסים לרדת עם מרכולתם ואלה מנסים לעלות ולרגע קט חשבתי שכאן תהיה קבורתי.

באוויר ריח-ים, תרנים ועגורי-נמל מבצבצים מעל ערפיח כבד. נמל גדול לחוף הים השחור. אזור תחנת הרכבת הומה אדם, כאן היה הגרעין הקדום של העיר וכאן עמדה המושבה היוונית אודיסוס שהעניקה ברבות השנים את השם אודסה לעיר. מכאן החלה בנייתה של העיר החדשה במאה ה- 19 במעלה רמה הנשקפת לים. אצילים צרפתים פליטי המהפכה וביניהם ארמאן הדוכס רישליה בנו אותה, רחובות מצטלבים, גנים גדולים וכנסיות. בה חיה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בכל רוסיה. מבחינה תרבותית היא הייתה הקהילה ה"מערבית" ביותר בתחום המושב. פריקת עול המסורת הייתה כאן תופעה טבעית למדי. הדבר מצא לו ביטוי בפתגם העממי היהודי "אודסה - אש גיהנום סביב לה עד עשר פרסאות". המרכז הציוני והספרותי של העם היהודי צמח באודסה. לילינבלום, פינסקר, אחד העם, ביאליק, קלווזנר מנדלי מוכר ספרים, אנסקי ורבניצקי.

השוק המסורתי של אודסה

דרומית לתחנת הרכבת שוכן השוק המסורתי של אודסה. שוק ענק המשתרע על שטח של למעלה מ- 1000 דונם. השוק העממי מקורה, בנוי מדרגשים ובמות בטון, עליהם מניחים האיכרים והרוכלים את מרכולתם. הבניה והבעלות על השוק לדברי המקומיים היא של המאפיה הרוסית. בעלי ממון שהתעשרו בדרך לא דרך. השכרת השטח היא פר מטר ויש איכרים עלובים המשלשלים לבעלים מחצית מרווחיהם כדי לממן מטר עלוב.

מה מוכרים שם? הכל וכל דבר שאתה מעלה על הדעת. שוק הירקות והפירות מציע כאן הכל, שורשים, צמחי-בר הראויים למאכל, פטריות, זרעים, קטניות, סממני מרפא, ירקות ופירות מעובדים. חביות ענקיות של כרוב כבוש - המאכל הלאומי האוקראיני. במות ענקיות עליהן מוצגים כל הירקות הכבושים, פטריות וכל מוצרי הכוורת. דגים ושימורי דגים, קוויאר, חלב ומוצריו. הרוכלים והתגרנים רובם ככולם נשים. עלמות צעירות ויפות לצד כפריות זקנות. אתה רואה זקנה שכל מרכולתה הוא דלי תפוחי אדמה או גזרים שאבד עליהם הכלח. לצד השוק המקורה נשענות שורות של דוכנים בהם מוכרים את כל הסחורה הזולה אותה מייבאים מתורכיה השכנה. בגדים, נעליים, דברי חשמל, סדקית ועוד. מי שטייל באיסטנבול נתקל בוודאי באלפי הרוסים המציפים את רובע לא-לה-לי וקונים שם מכל הבא ליד. בין הדוכנים סובבים להם זקנות וזקנים. זה מוכר שרוכים וזו נרות, עוף בודד מרוט, ספרים ועוד. לצד הדוכנים שורות ארוכות של זקנות העומדות ומוכרות פרחים. מדהים לראות עד כמה מפותחת כאן הזיקה לפרח. גם בעליבות החיים שהיא נחלת הכלל באוקראינה, האוכלוסייה מגדלת, מוכרת וקונה פרחים.

בעיר הגדולה הזאת לא נמצא ולו משרד או חברה להשכרת רכב. עוד לא שמעו על זה באוקראינה. חברות השכרה בינלאומיות חוששות לפתוח משרדי השכרה בשל מיעוט התיירים הפוקדים אותה. מכת גנבות הרכב ופריצות לרכבים מערביים הם דבר שבשגרה כאן. השכרת מונית או רכב פרטי עם נהג זולה מהשכרת רכב מערבי. לפיכך בחרתי באפשרות הזולה, נהג מונית ולאדה רוסית בדרך לחצי האי קרים.

הדרך לחצי האי קרים חלפה סמוך לחופי הים השחור, כפרים ומרחבים אין סוף. רובה הייתה משמימה, מה שגרם לי לקדוח לנהג האוקראיני שלי שלא הבין מילה באנגלית עם שיחון הרוסי-עברי, וכדי לא להתיש אותו הייתי שר לו שירים רוסיים בעברית מאותם שהיינו שרים בכל האירועים החברתיים הארץ ישראליים. כשקלעתי למנגינה הנכונה היינו פוצחים בדואט זייפני שהדיו התגלגלו על פני המרחבים העצומים של אוקראינה.

קולחוזים משמימים

עצרתי עם הנהג בקולחוז נטוש ומשמים ששכן צפונית לעיר ח'רסון. שלדי סילו (מיכלים לאיסום תבואה ותערובת) מחלידים ומתפוררים, טרקטורים, משאיות וכלים חקלאיים עומדים במה שהיה פעם רחבת הקולחוז ההומה, כאבן שאין לה הופכין. רפתות, לולים, מחסנים ואסמים ריקים ורוחות של סתיו שורקות בחלליהם. למרות השמירה המופקדת על הרכוש הנטוש המקומיים מתפלחים לקולחוז ומפרקים את שניתן לפרק ואת החלקים אתה מוצא בשווקים המסורתיים.

חצי-האי קרים

כאן חי זרעו של גומר בנו של יפת, לימים הם כונו בשם קימרים. הומרוס מזכיר אותם כעם החי בפאתי האוקיאנוס בחושך נצחי ושבארצם לעולם לא תזרח השמש. הם אלה שהכניסו את השימוש בכלי ברזל והשפיעו בכך השפעה רבה על התרבות החומרית של דרום-מזרח אירופה. הרודוטוס מתייחס אליהם כאל העמים שנהדפו מקרים בידי הסקיתים.

חצי-אי ששטחו 27,000 קמ"ר ובו כ- 5 מליון תושבים. הוא חודר לתוך הים השחור ומפריד בינו ובין ים אזו. הוא מחובר בצפון ליבשה במיצר היבשה פרקוב. בזכות מיקומו היה חצי-האי, כבר בימי קדם, לאחד השערים שבין אסיה לאירופה. רוב שטחו הוא מישורי-גלי. לאורך החוף הדרומי-מזרחי מבחינים ב- 3 רכסים מקבילים המתרוממים מצפון לדרום. הרכסים הצפוני והתיכון בנויים חוואר, צפחה, אבן-גיר ואבן-חול וגובהם 400-800 מ'. הרכס הדרומי מתרומם לגובה של 1,545 מ' ושיאו בהר רומן-קוש. הוא בנוי בעיקר אבן גיר ובנופו שליטים הרי-שולחן ותופעות קרסטיות. בשל ריבוי המשקעים היורדים בו (1,200 מ"מ) הוא מכוסה יערות אלון, אשור ואורן. בין מדרונותיו התלולים של הרכס הדרומי לים השחור נמשכת רצועת חוף צרה שרוחבה 2-8 ק"מ הנפסקת במספר מקומות על ידי מצוקים תלולים הצונחים אל הים. מיקומה של רצועת החוף בין הרכס הדרומי לחוף הים השחור, מונע השפעות אקלים יבשתי מצפון והופך את אקלימה לים-תיכוני נוח. הוסף לכך את הצמחייה הסובטרופית השופעת, נופים הרריים מרהיבים, אתרי עתיקות וחופי רחצה מעולים וסופו שאתה מקבל מתכון מנצח אשר הופך את דרום חצי-האי קרים לאזור נופש ותיירות מן החשובים באוקראינה.

ערי הקיט הבולטות בדרום הן: ילטה, בה שכנו ארמונות החורף של הצארים וחווילות מפוארות של בני האצולה הרוסית ובה נערכה ועידה של ראשי מעצמות הברית: רוזוולט, צ'רצ'יל וסטאלין, גורזוף, סמאיז, אלופקה ואלושטה.

ערי קרים הראשיות הן: סימפירופול, סוואסטופול וקרץ'.

כלכלת קרים מתבססת על תעשיה, חקלאות דיג ותיירות.

קראים

העיר סוואסטופול השוכנת בדרומו של חצי-האי קרים הייתה עבורי יעד גיחה אל ערי הקיט הקסומות ואל אתרי העתיקות. עיר נמל השוכנת ליד מפרץ טבעי סגור. החל במאה ה- 7 לפנה"ס התיישבו בה מהגרים וסוחרים יווניים וממנה יצאו ליוון חיטה, דגים ועורות. מאמצע המאה ה- 1 לפנה"ס הייתה בידי רומי שראתה בה עמדה ימית קדמית של הקיסרות. עם שקיעת האימפריה הרומית היא הוחזקה על ידי כובשים רבים. היא מונה היום כחצי מליון תושבים. יפה, נקייה ומתוכננת. בביקור אקראי שנערך במשרדי הג'וינט היהודי, שמעתי לראשונה את המונח "קראים". "קראים" !, אמרתי "מה לקראים ולחצי-האי קרים?". מארחי היהודים טרחו להפגיש אותי עם ויקטור נצר למשפחה קראית.

ויקטור העוסק בתכנות מחשבים הוביל אותי אל בית הקברות הקראי של סוואסטופול. לראשונה בחיי פגשתי בבית קברות קראי. הוא משתרע על שטח של למעלה מ- 10 דונם, גובל בבית הקברות היהודי ורק חומת אבן מפרידה ביניהם. רוב מצבותיו מנותצות ושדודות. רובן כתובות בכתב עבר ארכאי והחדשות ברוסית. שאלתי את ויקטור באשר לקדמותם של קראים בקרים וויקטור משיב לי בעיניים בורקות שכבר במאה ה- 13 שומעים על אהרון בן יוסף הרופא אשר ישב בעיר סולכאט שבקרים והתווכח שם עם הרבנים בעניין קביעת מולד חודש תשרי. הוא כתב פירוש למקרא וחלקו היה מכריע בעיצוב סידור התפילה הקראי.

במחצית השנייה של המאה ה- 18, מוסיף ויקטור, היגרו חכמים קראים מליטא ומוולין לקרים וב- 1734 נוסד בצ'ופוט-קלה הסמוכה לעיר סוואסטופול הדפוס הקראי הראשון. גם אופטוריה - עיר נמל קטנה לחופו המערבי של חצי-האי קרים, בתקופת שלטונם של הטאטארים היו בה קראים. בעיר זו היו 3 בתי כנסת מהם אחד של הקרימצ'אקים, צאצאיהם של יהודי קרים ו"כנסה" (בית כנסת קראי) נהדר.

להערכתו של  ויקטור, בח'צ'יסראי הייתה במאות ה- 16-19 הבירה הבלתי מעורערת של הקראים בקרים וכי בה נמצא בית הקברות הקראי הגדול ביותר בקרים.

נסיעה של מחצית השעה מסוואסטופול מביאה אותי אל העיירה היפה בח'צ'סראי. היא שוכנת לרגלי הר יאילה באפיקו של נחל צ'ורו-סו. בתיה טובלים בתוך עצי אשורים שבעונה זו של השנה עליהם מחלידים ונושרים לארץ. בתיה מסוידים לבן ופתחיהם צבועים כחול. היא הייתה בירת החאנים של הטטארים מאמצע המאה ה- 15 עד כיבושה על ידי הרוסים.

בליבו של הגרעין הקדום שוכן ארמון החאנים כשהוא מוקף גנים עתיקים. מה שהעניק לעיר את השם הטורקי "בח'צ'י-סראי" שפירושו "גני הארמון". פושקין ומיצקוויץ' פיארו בשיריהם את יופיה ועליה שר גם ש. טשרניחובסקי, יליד פלך טאווריה שעל גבול קרים.

ב- 1950, כשמלאו 150 שנה למותו של גדול המצביאים הרוסיים סובורוב, הפכו הבולשביקים את ארמון החאנים למוזיאון על שמו.

הביקור בארמון החאנים הוא חוויה מרנינה. ארמון עותומאני שתכולתו שוחזרה בתבונה רבה ובו עבודה מדהימה בכיור-סטוקו, פסקאות ועץ. חדרי-אירוח, מדרסות, מסגדים וגנים. מהארמון מובילה דרך לעבר המצודה צ'ופוט-קלה בה ישבה הקהילה הקראית. עם שמסתיימת לה דרך האספלט, מטפסת לה דרך מבוטנת אל המצודה, הדרך חוצה כנסיה פרובוסלווית וממנה מטפסת דרך עפר באפיקו של הוואדי בינות לעצי אשור. הליכה של כ- 3 ק"מ מביאה אותך אל המעלה המטפס למצודה.

החומה המקיפה את המצודה בולטת למרחוק. המצודה בנויה על הר שולחן - דרגש סלע. החלטתי להשאיר את המצודה מאחורי ולהמשיך לטפס במעלה השביל לעבר בית הקברות הקראי. במהלך הטיפוס החל לרדת גשם, מה שהפך את הדרך לבוצית וחלקה. לא היה לי מושג היכן בית הקברות וגם לא הייתי מצויד במפות. במעלה הדרך, בעודי מתנשף, פגשתי בתרמילאי רוסי מבוגר, כשהוא  לבוש בבגדים צבאיים מנומרים יורד את המעלה. שאלתיו ביחס לבית הקברות, והוא, ללא אומר ודברים, סב על עקביו והוביל אותי כ- 4 ק"מ נוספים במעלה הדרך עד בואכה שער בית הקברות.

ומה שראו עיני היה בבחינת אחת מההתרגשויות של נוסע-מגלה. יער של עצי אשור כשבינות לעצים בית קברות עצום במימדיו, למעלה מ- 10,000 מצבות שנחצבו כיחידה אחת מאבן קרטונית רכה. חלקן מעוטרות בדגמים צמחיים כשהדגם הבולט הוא עץ ברוש, סמל החיים בתרבויות רבות. החריטה, עמוקה במיוחד, והעברית שפתיים יישק - מדהימה. להלן אחת מן המצבות שצדה את עיני

והיא של בחור ממחוז ח'רסון אשר טבע בנהר הדנייפר:

אציב ציון אשים תמרור על בחור חמד

יום נודו במחוז כרסון תוך נחל דיניפרי נחנק

אז תם הודו חמר לב אביו וקרוביו

הגדיל בכיו גם הספדו רמה תפארתו וכבודו

יניק חכם הוא בכבודו ומרום שוכן נפשו

שוכן תוך צדיקים ישים ידו ושמו אברהם

כהן בן לברכה הוא יחס עדת כבוד ינחילהו

צור יום יקיץ נרך מים

נפטר הוא יום כ"ז תמוז בשנת תקס"ט

מבית הקברות הקראי של צ'ופוט-קלה צעדתי לעבר המצודה. בתחתיתו של  המעלה המטפס למצודה פגשתי משלחת ארכיאולוגית אוקראינית שעסקה בניקוי וחפירה של מערכת מים קדומה, מערכת מדרגות סליליות מובילה אל מנהרה אנכית בעומק של כ- 200 מ'. בתחתיתה, כך משערים, היה מקור המים. הכתובות הבודדות שנמצאו על קירות המנהרה היו עבריות והן נכתבו כנראה על ידי החוצבים בפיח נרות. בכתובות מופיעים שמות כמו אברהם, יצחק ועוד.

טיפסתי אל המצודה בה חיו הקראים. משער המצודה מוביל רחוב אורכי ולאורכו שרידי שכונת המגורים ושני בתי כנסת קראים אשר שוחזרו ושופצו על די מנהלת התיירות האוקראינית.

בכניסה לאחד מהם קבוע לוח-שיש עליו חרוט בעברית וברוסית:

אדוננו מלכנו הקיסר הגדול

אלכסנדר אלכסנדרוויץ הג' וגברתנו המלכה מרייא פידורובנה

ובנם היורש עצר ציסארויץ ניכולאי אלכסנדרוויץ

כבדו את בית מקדש מעט ועתיק יומין הזה בסלע הקראים באור פניהם

י"ב לאייר ש' התרמ"ו.

בית הכנסת שכוונו מזרח מערב. הכניסה ממזרח וארון הקודש במערב. עזרת הנשים מוגבהת ונמצאת מעל לפתח הכניסה, כולה בנויה עץ.

לא ברור לי מדוע דחקו את היהודים הקראים לתוך מצודה מבוצרת. אולי בגלל היותם מיעוט, ביקש השלטון להגן עליהם. ב- 1794 חיו במצודה 1,162 קראים. ב- 1,897 חיו בה 13,000 נפש ובתוכם כ- 700 קראים וכ- 200 יהודים רבניים.

צ'ופוט = כינוי גנאי ליהודים בתורכית. קלה = מבצר או מצודה בתורכית.

צ'ופוט-קלה נעזבה במאה ה- 19.

בקרים הבדיל חוק מיוחד בין הקראים לרבניים ופטר את הקראים מהמס שחל על היהודים. ב- 1827 הושוו הקראים בקרים לטטארים בפטור משירות צבאי וב- 1828 שוחררו ממנו כל הקראים ברוסיה. ב- 1863 הגיעו הקראים לשוויון זכויות אזרחי מלא בכל רחבי רוסיה בעוד שמעמד יתר היהודים שם היה בשפל המדרגה.

חשוב להזכיר כי במלחמת העולם השנייה לא פגעו הנאצים בקיבוצי הקראים בפולניה ובקרים. לאחר שקבעו כי אינם יהודים מבחינה גזעית.